מחשבות על פרדוקס הזמן

כמה מחשבות על פרדוקס הזמן, או- מה למדתי השבוע מהבן שלי, מהסביבה הקרובה והמטופלים שלי ואיך הכל התנקז בדרך לסניף הדואר השכונתי.
השבוע הבן שלי בנה מכונת זמן. זה למעשה משחק הרכבה של פעוטות, שקיבל משמעות מחודשת:
מכונת הזמן הזו יכולה לקחת אותך קדימה לעתיד וגם אחורה, למי שהיית.
כשהבן שלי ‘חזר’ להיות תינוק עולל, גם אני הייתי לרגע אם טרייה. כשהוא היה קשיש, ראיתי אותו נשען על מקל הליכה (ופתאום הוא גם דיבר עם מבטא מצחיק).
באמצע הוא גם היה צעיר פוחז שהולך באופן מרושל וגם חייל קשוח, ואני קיבלתי את פניו בחיבוק ואהבה.
ומתוך המשחק הגיעה שיחה על העבר שלנו, על מה שקורה עכשיו, על העתיד, ועל עצמנו בתוך כל אלה.
המשחק התחיל מהמוחשי ועבר למופשט ושילב מציאות ודמיון ואולי גם ביטא חרדה ממעברים, משינויים, ממי שהיינו וממי שנהיה.
הזמן הוא פרדוקס.
שעה עם תינוק בוכה יכולה להיראות כמו נצח, אבל שעה עם חברה טובה יכולה להרגיש כל כך מעט.
אנחנו חושבים, מקבלים החלטות וחיים את החיים שלנו מתוך מסגרת של זמן.
הזמן מארגן לנו את החיים ומעניק משמעות בתוך ים של חוסר ודאות.
לפעמים אנחנו מתייחסים לזמן כמשאב אינסופי (“אם לא מחר אז מחרתיים”) ולפעמים כמשאב מוגבל,
ממש כמו בשעון חול (“אין לי זמן”, “כמה זמן נשאר לנו?”, “אסור לי לבזבז יותר זמן”).
לפעמים דברים שקרו לפני הרבה שנים יכולים להרגיש כאילו קרו אתמול ולפעמים אירוע שקרה אתמול, מרגיש כל כך מזמן.
גם הטיפול הוא מסע בזמן- הוא משלב את משך הפגישה, הזמן האובייקטיבי, אבל מזמין להפליג במחשבות ורגשות של הכאן ועכשיו וגם של חיים שלמים.
מפצירים בנו “לחיות את הרגע” ואת מה שעכשיו, לא להתרפק על זיכרונות מהעבר, או מחשבות על מה יהיה.
אבל העבר מאפשר לנו זהות עצמית, לדעת מי אנחנו. והעתיד נותן לנו משמעות, סיבה לקום בבוקר. אפשר בכלל לחיות את הרגע? כדאי?
וכמובן, יש זמן ילדים ויש זמן הורים. ואלו שני דברים שונים לגמרי.
‘הם’ מרגישים שיש להם את כל הזמן שבעולם, הם רוצים לחקור, לבדוק, להתבונן.
הם לא ממהרים לשום מקום. הם מרגישים שאנחנו, המבוגרים, הרבה פעמים ‘מפריעים’ להם, ‘מפצירים’ בהם, מזרזים אותם.
והמבוגרים? הרבה פעמים מרגישים שהזמן בורח לנו מבין האצבעות… שאנחנו לא מספיקים, שתמיד אנחנו בחוסר…
עם המחשבות הללו יצאתי לסניף הדואר עם הילדים, לכמה סידורים שמחכים כבר יותר מדי זמן.
הדרך לשם ארכה שעתיים, למרות שזה ממש קרוב.
פתאום לא הפריע לי לעצור לראות בלוח המודעות פוסטר להצגה שבחיים לא נלך אליה,
או להשתהות ליד האוזן השלישית לחקור את בובות הפופ, או ללטף גורי חתולים ולבדוק אם הם גדלו קצת מאז אתמול.
אנחנו לא באמת ממהרים.