בעקבות אירועי איה נאפה

אחרי אירועי איה נאפה, צריך להגיד את זה לאוד אנד קליר: זה או אנחנו או פורנהאב דוט קום.
מאיפה המתבגרים שלכם שואבים את הידע שלהם על סקס? מהאינטרנט? מאתרי פורנו? משיחות עם חברים? מהאחים הגדולים? יצא לכם ליזום איתם מתישהו שיחה על זה?
אם אתם נוהגים כמו רוב ההורים, כנראה שלא.
נכון, זה סופר-מביך. לחשוב שהילדון המתוק והתמים שלנו הוא יצור מיני? אימאל’ה. ובכל זאת – מה אפשר לעשות היום כדי לא לשבור את הראש אחר כך ולהגיד לעצמי “איפה הייתי”?

•  בגיל 9 ,10 הם כבר מתלבשים ומדברים “כמו גדולים”, הם וורבליים, דעתניים, ו-כן, מתחילים גם להתעניין בבני המין השני ובסקס.
  הרבה מתבגרים מעבירים לנו את התחושה שהם כבר יודעים כל מה שצריך לדעת. המציאות, כמובן, שונה לגמרי.
  יש להם אולי מידע על מין, אבל לרוב מדובר בתמונת מציאות מעוותת, כוחנית, נצלנית, מחפיצה. אפילו מפחידה.
  וכשאין להם דמות שאיתה יש תקשורת אותנטית ופתוחה, אין מי שמעביר להם מידע מאוזן. נקודה. וזה בדיוק המקום שלנו.
•  זה לא זבנג וגמרנו.
  כשהיינו בכיתה ו’, אחות בית הספר כינסה את הבנות לדבר על “זה”. לא היה כאן דיאלוג, ולא הפנמה של מיניות כחלק טבעי מחיינו.
  אבל חינוך למיניות הוא חלק טבעי מחיי היום-יום. אנחנו בעצם ממש רוצים שהילדים שלנו יידעו מה זה אהבה, עונג, חושניות ומגע. חינוך מיני מתרחש בכל בית ובכל גיל.
  מגיל צעיר ילדים מביטים בקשר הפיזי והרגשי שבין ההורים שלהם, בודקים ומפנימים מהן עמדות הוריהם כלפי עירום וכלפי גופם, ערים לאופן שבו ההורים מחבקים ונוגעים.
  אז גם אם זה מביך, זה חלק מהתפקיד שלנו כהורים: לדבר ולהסביר.
  קל מאוד למצוא הזדמנויות לדבר על זה: סרט שראינו יחד, פרסומת מינית, אירוע חריג.
  לפעמים הם רק מחכים שמישהו סופסוף יתעניין בדעות שלהם, בפחדים שלהם (נכון, המילה “שיחה” אולי תהיה מוגזמת לפעמים, כשכל מה שהם יאפשרו לכם זה שתי דקות של חסד, אבל אם אתם מאמינים שזה חשוב וזה הכרחי, אל תוותרו, תהיו יצירתיים, תמצאו דרך להגיע אליהם. אצל הרבה ילדים, מאחורי חזות מבטלת כלפי ההורים, מסר של “לא צריך/ה אתכם” ו””אויש נו די אמא”, עומדת נפש פגיעה ומבולבלת, שאם תצליחו להגיע אליה ולראות אותה באמת, הרווחתם את הילד שלכם בגדול).
• אל תהיו צדקנים בגלל החרדות שלכם.
  כשאתם מדברים איתם, תיזהרו לא לעשות את הטעות הכי נפוצה של הורים: גישה של התנזרות או הטפה צדקנית, קיצונית ומיושנת.
  קיצוניות ושליליות לא רק שיובילו לאטימות והסתגרות, הן יכולות גם להשיג את התוצאה ההפוכה ולהביא ליצירת עולם מיני מעוות ורחוק מהמציאות.
  וגם – אל תהפכו את ההזדמנות לדבר עם המתבגר שלכם לסוג של “הרצאה” משמימה. הרצאה שכזו יוצרת ריחוק, והצורך האמיתי של הילד, וגם המסר שלכם, יתפספס.
  במקום הרצאה על מה שמטריד אתכם, תנסו לזהות מה מטריד את הילד שלכם. יש יותר סיכוי שהילד שלכם יבחר לשתף אתכם במה שעובר לו בראש, אם הוא ירגיש שאתם באים ממקום מקבל, דואג, קשוב ולא שיפוטי.
• עזבו את סיפור החסידה. על מה מדברים?
  שיחה יכולה להתחיל ככה סתם, ויכולה להתחיל ממשהו שראינו או גילינו (למשל: “ראינו שגלשת באתר פורנו”).
  אם תצליחו לקיים שיח פתוח, תאפשרו להם לספר ולשאול וגם אתם תוכלו להביא תמונה מאוזנת ומידע מהימן.
  הבסיס יכול להיות ידע על פיזיולוגיה של הגוף, מחזור חודשי, יחסי מין, מחלות מין, אמצעי מניעה…
  אבל חינוך מיני אמיתי כולל הרבה יותר מזה, למשל: על התמונה המעוותת שמשקפים סרטי פורנו והמרחק שיש בינם לבין המציאות / על גבולות נפשיים ופיזיים
  (איך אנחנו מגיבים כשמבקשים מאיתנו משהו ואנחנו לא רוצים? איך אנחנו מרגישים כשמישהו לא מכבד את הגבולות שלנו? איך מציבים גבולות?) / על המשמעות הרגשית של קיום יחסי מין, על יחסים, על זוגיות, על אינטימיות, הדדיות וקירבה. ו-כן, עם ילדים גדולים גם על תופעות חברתיות כמו זנות, סרסור, ניצול נשים ומעמדן של נשים בחברה…

נרצה או לא, המתבגרים שלנו לא תמיד ישתפו אותנו בהחלטות שלהם והם גם עלולים להיקלע לסיטואציות שלא ניתן לצפות מראש. אם הילדים שלכם ידעו איך לבחון מצבים בחיים, אם הם יכירו את עצמם ויהיו ערניים גם לרגשות הסובבים אותם, הם ירכשו כלים שיסייעו לקבל החלטות שקולות בחיי היום יום וגם במצבים חריגים. דברו איתם גם על הסכנות הטמונות באינטרנט, בלשלוח תמונות או סרטונים, בהתכתבות עם זרים. מה שלנו אולי ברור מאליו, להם לא בהכרח.
הילדים שלנו גדלים, מתפתחים, בונים את עצמם. אנחנו כהורים לא נדע הכל, לא נוכל לפקח על מעשיהם ועל קבלת ההחלטות שלהם. וזה טוב. הנפרדות היא חלק טבעי וחשוב בהתפתחות. התפקיד שלנו הוא לצייד אותם בכלים טובים לחיים, להעביר להם מסר שאנחנו כאן בשבילם, לקוות שאכן יפנו אלינו כשיצטרכו, ואולי הכי חשוב – לקבל אותם בזרועות פתוחות גם כשעשו משהו שאנחנו ממש לא מסכימים איתו.