פסיכותרפיסטית
טיפול למבוגרים, נוער וילדים
הרהורים על התחלות חדשות
“בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית שֶׁל מָוֶֶות… בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ” (לאה גולדברג),
או- שני הסנט שלי על תחילת שנת הלימודים (ועל התחלות בכלל), על פרידות ועל אובדן:
בשבוע האחרון פגשתי מטופלים מבוגרים וילדים, ונדמה שכמעט כולם הגיבו באופן כלשהו לתאריך הזה.
מבוגרים נזכרו בעצמם כילדים, או בהווה שלהם כהורים לילדים. ילדים שיתפו אותי בתחושות שלהם והצעירים יותר, שיכולתם השפתית עדיין מוגבלת, התנהגו את זה.
כשאנחנו מסיימים משהו מוכר ומתחילים משהו חדש,
למשל כשאנחנו נכנסים לקשר או להיפך- הולכים איש איש לדרכו,
כשאנחנו מאבדים אדם יקר,
וגם כשאנחנו מתחילים עבודה חדשה
או לומדים, מתקדמים ומתפתחים.
בכל רגע כזה אנחנו נפרדים קצת ממי שהיינו קודם ומתחילים פרק חדש.
הזמן חולף, ואנחנו נפרדים ומתחברים כל הזמן.
מהזולת, מעצמנו, ממקום שאהבנו, מרגש שהרגשנו.
מפנטזיה על מה שרצינו להיות וכנראה כבר לא נהיה.
לפעמים אנחנו נאחזים בעבר, במה שכבר לא שלנו (ואולי מעולם לא היה שלנו). אם נמשיך עם זה לאורך זמן, כנראה נשקע בדיכאון קיומי על מה שאיננו עוד. כי בכל דבר שאנחנו עושים טמונה פרידה. אנחנו בדרך כלל מדחיקים אותה, אבל היא שם.
חוויית הפרידה היא ללא ספק חוויה קיומית בהווייה האנושית, אבל במקביל, כדי לחיות חיים מלאים אנחנו חייבים לשכוח את זה.
כשילד מחזיק בלון ולפתע מאבד את האחיזה והבלון עף לשמיים,
כשאנחנו שרים “נומה נומה” ואומרים לילה טוב,
כשפעוט בוכה כי נפרד מאמו שבסך הכל התרחקה מטווח הראייה שלו,
כשהארטיק של ילד צעיר נופל לרצפה והוא דומע ונפרד ממה שעד לפני רגע היה כל כולו שלו,
כשהילדים שלנו נפגעים מילד אחר או גדלים ומשתנים לנגד עיננו,
או מאבדים את התמימות.
כשהם נכנסים לראשונה לגן, או לבית הספר,
כשהם מתגייסים לצבא או נוסעים לטייל בעולם,
בפרידה ובהתחלות חדשות טמון כאב,
אבל גם בריאה מחודשת.
הפרידה בבוקר מהילדים שלנו יכולה להיות קשה ומכאיבה, בדומה לאלפי רגעים אחרים של פרידה, שכל ילד חווה.
כחלק מתהליכי נפרדות בריאים, חשוב להגיד את מה שאולי לעיתים נשכח:
זוהי בדיוק משימתו הקיומית של הילד- להתגבר על הקושי הטמון בפרידה ולבנות את עצמאותו ואת עצמיותו.
ועל ההורה מוטלת המשימה הלא פשוטה, לאפשר לו את הנפרדות הזו ולספק לו עוגן יציב אליו יוכל לשוב.
