תקשיבו למילים שלי

נכון שאני לא אומר, אבל בעצם אני כן מספר. אני פשוט עושה את זה בדרך שלי ומחכה שתשימו לב.
למשל כשלא הסכמתי ללכת לישון, ורק רציתי להירדם במיטה שלכם, זה רק בגלל שבזמן האחרון הם כל פעם מתקרבים אליי ורוצים לעשות לי משהו רע.
אחר כך הסברתם לי שקוראים לזה ‘חלומות’, אבל כשזה קרה לא הבנתי מאיפה הם הגיעו ולמה דווקא אליי.
בבוקר שמעתי אתכם במטבח מדברים על זה ש’הילד בודק גבולות’. לא הבנתם שאני באמת מפחד!.
שאני צריך שתחבקו אותי חזק חזק ותגידו לי שאתם אוהבים אותי, גם אם כבר אמרתם לי את זה אלף פעם.
במקום זה אמרתם “אתה הרי יודע שאנחנו אוהבים אותך”, וזה אולי קצת נכון, אבל כשהתעוררתי באמצע הלילה, פתאום לא הייתי בטוח.
או לפני איזה יומיים או חודשיים, כשכל הזמן כעסתי והרבצתי. בפנים בפנים הייתי נורא עצוב.
אמא אמרה ‘הוא ירד מהפסים’ ואבא אמר שממחר עושים סדרת חינוך.
לא בדיוק הבנתי מה זה סדרת חינוך, אני מכיר רק סדרה בטלויזיה.
הרגשתי שאתם לא מבינים אותי ואמרתי לכם שאני רוצה למות.
אני לא בטוח מה זה בדיוק למות אבל כשסבא מת, כולם בכו והתגעגעו וקצת רציתי שגם אתם תחפשו אותי ותתגעגעו ותעשו לי אלבום תמונות, שיהיה במרכז הסלון.
לפעמים גם חשוב לי שתעשו הכל בדיוק כמו שאני אומר. זה לא אומר שאני שתלטן או עקשן.
אני פשוט לא מבין למה רק אתם קובעים עליי וחושב שזה לא פייר כי אני כבר ילד גדול ובוגר! הרי זה מה שאתם תמיד אומרים.
השנה גם הודעתם לי שאני עובר לגן חדש.
שמעתי את אמא אומרת שזה גן נפלא שמאפשר לילדים להיות,
אבל אני בכלל לא רוצה להיות, אני רוצה לשחק ולפגוש את החברים שלי.
בגן הזה הכל אחרת, ואני חושב שאין סיכוי שאי פעם יהיו לי חברים טובים כמו בשנה שעברה.
בגן החדש הרבה פעמים כואבת לי הבטן ואני מרגיש שאני עומד להקיא.
ואז אני מבקש מהגננת שתתקשר לאמא שלי, שתבוא לקחת אותי הביתה הכי מהר שאפשר.
אמא מגיעה לגן מודאגת, וזה נפלא, כי מהמבט האוהב שלה אני כבר נרגע ואז אני מרגיש שאני לא לבד.
הכאב בטן עובר לי בדרך כלל ממש מהר. עד סוף השביל שמחוץ לגן אני כבר מרגיש הרבה הרבה יותר טוב.
אני אפילו חושב שאני יכול לאכול ארטיק, אבל אמא לא מרשה.
אבא אומר שאני סתם עושה הצגות וזה מעליב אותי נורא.
אמא כועסת ואומרת שהיא יצאה במיוחד מהעבודה לקחת אותי מהגן, אבל אני יודע שזה לא הגיוני.
היא בטח היתה בבית, אכלה גלידה בסלון וראתה סרט של מבוגרים. זה מה שתמיד ההורים שלי עושים אחרי שאני הולך לישון
(יצא לי כמה פעמים להתעורר בלילה וראיתי במו עיניי).
ואם אתם באמת רוצים להבין מתי קשה לי למרות שאני לא מספר לכם, תסתכלו עליי כשאנחנו מגיעים למקום חדש.
במקומות כאלה אני לפעמים שקט. לוקח לי זמן להרגיש בנוח ואני גם מפחד להגיד משהו טיפשי ושכולם יצחקו עליי.
כשאני מתבייש נורא ומשתתק, אתם לפעמים אומרים לי “שכחת איך מדברים?” ואז אני פתאום באמת שוכח.
ואחר כך כשאנחנו בבית אני נהייה עצוב, כי אני מבין שפספסתי את כל הכיף וכבר צריך ללכת לישון.
ואם קשה לכם איתי, זה רק בגלל שגם לי עכשיו קשה אתכם (וגם עם עצמי)
. זה לא סיבה לתת לי עונש. אני ממש לא עושה את זה בכוונה.
נכון שאני לא מספר לכם במילים שלכם מה קשה לי אבל אתם יכולים להבין, אם רק תקשיבו למילים שלי.

הציטוט בתמונה- מתוך “הילדה שאני אוהב” מאת יהודה אטלס